אחי. אחותי.

ד"ר תמר יהודה-כהן

אמא לשִבעה ילדים, מדענית ונושאת שני תארי דוקטור בתחום מדעי החיים.

פניה מחויכות, דיבורה שקט, רהוט ומלא טעם. כדאי להיות קשוב בשיחה איתה, שלא תחמיץ משפט חכם.

בעשור האחרון עברה תמר סידרה של ניתוחי מוח מורכבים, ועברה תקופת שיקום ארוכה, בה ניטלה ממנה לסירוגין יכולת הדיבור והתנועה. והיא השתקמה. חזרה לדבר, חזרה ללמד והיום עיקר עיסוקה ויעודה לעזור לאנשים משתקמים ממחלות.

תמר הוציאה לאור שני ספרים ושוקדת עכשיו על הוצאה לאור של סיפרה השלישי - "מה תשתה, שחור או נס?", שֵם שמייצג את מפגשיה עם אנשים ואת הבחירה שיש להם.

הנה תקציר מאחד הסיפורים שבכתב היד של סיפרה:

אי אפשר היה לפספס את הכניסה שלו לחדר האוכל. הקריאות הגיעו מכל השולחנות. "אחי, מה שלומך?". "אחי, איך הרגל?", "אחי, שב לידי." עוד לפני שנכנס הוא היה שר בקולי קולות, תוך שהוא מגלגל את עצמו עם יד אחת לאורך המסדרון הארוך מחדרי האישפוז. כשהוא נכנס לחדר האוכל הפכנו מחולים פגועי ראש לנופשים בבית הבראה של פעם. החיוך שלו כובש, רק אני פיספסתי אותו במשך ימים. לא ידעתי מיהו ולא ידעתי את שמו. השתדלתי לא ליצור קשר עין, מתוך תערובת של מבוכה ותחושת זרות. יום אחד חלפתי על פניו, מתגלגלת לחדר הפיזיותרפיה. "הי אחותי, מה שלומך היום?" וידו הושטה אל זרועי המשותקת. "אני לא אחותך, ואיני יודעת מי אתה," עניתי, מתגוננת מהמגע שלא הוזמן, שלא מקובל במחוזותיי. "אני דגן", הושיט ידו ללחיצה. "אני תמר. כמה זמן אתה פה?" שאלתי מנוּמסוֹת. "חוגג שנה בשבוע הבא. תיצטרפי לחגיגה?" מאין המורל הזה, חשבתי, מתכוונת להמשיך במסדרון, והוא עוצר אותי. "הי, לפני שאת מתרחקת... אפשר לקרוא לך אחותי?" הרגשתי בעיטה בבטן. צורת הדיבור הזו הייתה זרה לי לחלוטין. מדוע... מדוע אני אחותו? לא מתאים לי. הפיחות הזה במילים, המחויבות שזה יוצר. רציתי לומר לו תקרא לי בשמי, תמר, זה הכי מתאים לי – אבל המילים נתקעות בגרוני. הוא מביט בי, ממתין לתשובתי. באופן בלתי מוסבר ברור לי שזה חשוב לו. ואז אני שומעת את קולי אומר: "בסדר... אחי... למה לא." וממקום פנימי לא מוכר עולה בי חיוך. "שמור על עצמך, אחי." אני לא מאמינה שאני אומרת, ורואה נהרה מאירה את פניו כשאומֵר: "תודה, אחותי. תודה." בארוחה הבאה אני רואָה שהחיוך שלו מְפנה את העננים מהחדר ושולח קרני שמש אל כולם. "אחותי, אפשר לשבת לידך?" מביאים לו את מגש האוכל. האכילה היא מבצע מורכב עבורו. המלווה שלו עדין נפש, רגע הוא שם חותך ומגיש ורגע הוא נעלם, מותיר לו פרטיות. כל מי שעובר לידו נותן לו צ'פחה על הכתף, יד על היד המשותקת, מכה קלה על הרגל שלא מרגישה דבר, והרבה "אחי... אחי... אחי...". כשאני מסיימת והולכת לַטיפול הבא אני אומרת: "תודה שישבת לידי... אחי." קל לי יותר לבטא זאת פתאום, ורואה את החיוך הענק שלו. "ממש קשה לָך לומר לי אחי... אהה, ובכל זאת את אומרת. למה?" "למה מה?" אני מיתממת, דוחה להסביר את הקושי. "למה קשה לך לומר אחי?" "אין לי אח. אף פעם לא היה לי. אנחנו המון בנות בבית. רק בנות. בחיים שלי לא אמרתי את המילה הזו עד היום. וכך לא מדברים אצלנו... לוקח זמן להתרגל." "אז למה הסכמת לקרוא לי אחי?" "כי הבנתי... ש... זה אולי מה שאתה בשבילי עכשיו... אחי." אמרתי ולא יודעת מה היה לי, שכך אמרתי. לימים למדתי על מסלול השיקום המסובך שלו. על כל צעד קדימה החיים הפילו אותו שני צעדים אחורה. כדי לא לשקוע הוא החליט להיות שמח. סתם כך, ללא סיבה, רק כי הוא יכול, פשוט כי הוא חי. ובראשי הוא באמת הפך לאחי...

(מכתב היד של סיפרה של ד"ר תמר יהודה-כהן "מה תשתה, שחור או נס?")

למחשבה ולדיון:

• אילו מחשבות מעורר בכם הסיפור ?

• האם כשאנו בצרה, מי שאיתנו הוא אחינו? אחותינו?

• מה הופך אדם לאח?

• מה משמעות המושג טוב שכן קרוב מאח רחוק? אולי לעיתים אנשים זרים הופכים קרובים אלינו יותר ממי שנולד מאותו הרחם כמונו?

• האם חוויתם בעבר קרבה כזו?

• למי הייתם יכולים לקורא: "אחותי, אחי"?

• מה מעניקה הקרבה הזו?

• על מה תמר היתה צריכה לדעתכם להתגבר?

• מה מניעי הכוח של דגן? מה העוצמה שלו?

• מה הוא מעניק לאחרים לדעתכם?