סיפור מקסים ומעורר מחשבה
היכרנו בבליינד-דייט, בנר ראשון של חנוכה. שנינו הגענו לאותו בית הקפה בבן-יהודה, כל אחד לבליינד-דייט שלו. היא נראתה מחפשת ואני הרי חיכיתי למישהי. כשראיתי אותה שמחתי למראֶהָ. חיוך מקסים, שובבות בעיניים, מתוקה, שונה ממה שנשמעה בטלפון. אבל בדיוק אז נכנסה זאת שאיתה קבעתי. זיהתה אותי לפי סימן ההיכר שנתתי. התאכזבתי. ואז נכנס מישהו אחר שהגיע לזו הראשונה, החייכנית. קיוויתי שגם תתאכזב. השתדלתי… בחיי… אבל זה לא צלח.
כוס קפה וכמו שבאה, ככה עזבה. נשארתי לבדי ואז העזתי להציץ לשולחן של הראשונה. החסרתי פעימה כשהבחנתי שגם היא נותרה לבדה. רגליי התרוממו מעצמן, ידיי נטלו את כוס הקפה והתיישבתי מולה כאילו לכך נועדנו. וכך זה התחיל.
ואחרי אותו המפגש בנר הראשון, נפגשנו שוב. ואז שוב. הייתה הרמוניה נהדרת. היא הייתה מתוקה ואני הייתי אני. עברנו לגור יחד אחרי חודש. אמא שלי לא סבלה אותה וזו הייתה סיבה נהדרת לחשוב על חתונה.
היום התהפכתי במיטה. מתי שאני מתעורר, הכמה דקות 'אחרֵי' במיטה, הן הכי טובות. אתמול ביקרנו חברים. שעמום נוראי. כל זוג מביא פשטידה… ואני לא סובל פשטידות. הגברים 'חופרים' פוליטיקה שיוצאת לי מכל החורים. אנחנו נשואים עשרים ושבע שנים – שיגרה מבורכת? לפעמים ככה לפעמים ככה. יש לנו מנוי לתיאטרון. גם לקאנטרי. חיים טוב. היא עובדת כעורכת-דין. אני חושב שהבוס שלה מתחיל איתה… אני לא בטוח. והשיגרה משתלטת. שיחות רגילות על ילדים ועל 'אל תשכח להביא חלה מהסוּפֶּר'.
אז כבר אחרי חודש ראיתי אותנו ביחד כאילו תמיד הייתה שם. בבוקר, אם קמתי והיא לא במיטה, מיד התגעגעתי, ואם שמעתי רעש ממקום אחר בבית, נגיד מהמקלחת, זה היה משרה עלי שלווה.
לא זוכר בדיוק מה היה. אמרתי משהו… והיא הסתכלה אֵלי זועמת ויצאה מהבית. לפני הדלת עצרה, אולי אעצור אותה, אבל נשארתי לשכב על הספה. פעם אמי אמרה לי שלא רודפים אחרי בחורה. כשפקחתי את עיניי היא לא הייתה. הלכה. כן… זו המתוקה… מהנר הראשון של חנוכה… הלכה.
ואת רונית הכרתי כשנה אחרי. מיעטתי לצאת מהבית, מעכל את הפרידה. רונית נקשה בדלת, בקשר לאיזה סקר. היא שאלה מהסקר: 'כמה אתם גרים כאן?' 'רק אחד' עניתי, והיא נכנסה ומאז לא יצאה. אמי אהבה אותה מהרגע הראשון.
אתמול אתמול… נר ראשון של חנוכה. זה היה בערך לפני עשור… גם בְּנר ראשון. בפרץ של נוסטלגיה נזכרתי באותו הבליינד-דייט. אמרתי לרונית שאאחר ונסעתי לבית הקפה… בבן-יהודה… ההוא מהבליינד-דייט. עכשיו זו חנות פרחים. חנוכייה דלקה בכניסה עם השָמָש והנר הראשון. הסתובבתי בחנות מהורהר. אין לי למי לקנות פרחים. רונית, מסובך לקלוע לטעמה, ואמא כבר איננה.
כיחכוח מעבר לכתפי. 'אדוני… סליחה… אתה חוסם את המעבר…' הסתובבתי. נשארה מתוקה, עם אותה שובבות בעיניים. 'וואו… אני לא מאמינה שזה אתה… רגע… כאן היה בית הקפה שנפגשנו בנרו הראשון של החג…'
פתאום היה למי לקנות וורדים. הגשתי לה. היא גמלה לי בסחלב. ומאז… בכל נר ראשון של חנוכה... אנחנו מזדמנים לכאן שנינו לכמה דקות… בונים יחדיו מסורת. היא קונה לי סחלב ואני מגיש לה וורדים… זה היה אתמול. רונית אשתי כבר יודעת שבנר הראשון של חנוכה אני מגיע עם סחלב הבייתה והיא מציבה אותו תמיד, כמו שָמָש, ליד החנוכייה….
לדיון ומחשבה:
האם גם אתם הייתם פעם ב"בליינד דייט"? פגישה עיוורת? ספרו לנו עליה.
מדוע לדעתם אנשים נפגשים כך?
מה מרגש בפגישה שכזו לדעתכם?
בסיפור מסופרת גם התרגשות וגם שגרה. מה יותר חשוב בחיים?
ניתן לראות הרבה צירופי מקרים. האם צירופי מקרים מכניסים את אותה התרגשות לחיינו?
האם אתם זוכרים צירוף מקרים מיוחד מחייכם? ספרו לנו עליו
מה דעתכם על המפגש המחודש?
האם יש לכם רעיונות כיצד ניתן להפר את השגרה שלעיתים משעממת?
Comments