סיפור מקסים :
בקיץ נסענו רעייתי ואני עם בתי ומשפחתה לחופשה בסיציליה. אני זוכר את הרגעים שישבתי בלילה לבדי בגינה שמחוץ לחדרנו במלון, נסער ופגוע בעוד כולם ישנים. לא הבנתי כיצד ייתכן ששני נכדיי, פַסְפוּסים בני שש ושמונה, אוחזים בידם בכוח שגורם לי להרגיש מושפל עד שאינני מצליח להירדם. ההתחלה הייתה מבטיחה. בנמל התעופה ניתלו הילדים על עגלת המזוודות והסתחררתי איתם בעליצות לשאגות השימחה שלהם. במטוס התנדבתי לשבת איתם מאחור ולספר להם סיפורים שהמצאתי.
היומיים הראשונים היו נפלאים ואז… כפי שקורה לעיתים עם ילדים, הם התהפכו עלי. 'אני לא רוצה שסבא ישב איתנו' רטן ליאו נכדי בקול צווחני כשטיפסתי מְלֵא אושר למושב האחורי ברכב הגדול. 'לא רוצים את סבא, לא רוצים את סבא' הצטרפה אליו גם אחותו במקהלה, שמיד הזכירה לי חוויוֹת ילדות עצובות מבית-הספר היסודי.
בהתחלה העדפתי לא להתייחס ועברתי למושב הקידמי. אבל הנכדים החמודים שלי כנראה הריחו דם והגבירו את היחס הדוחה אלי. 'למה יש לסבא שיניים צהובות?' שאל ליאו נכדי וכולם פרצו בצחוק. לא חשבתי שזה מצחיק אבל התאפקתי.
בלילה, כשישבתי בגינה במלון, חשבתי שאני יותר קרוב לנכדה האחרת מאשר לשני הנכדים שאיתי בטיול. במוחי הקודח תיכננתי לקנות לה מתנה יפה וגם אקפיד שנכדיי שאיתי בטיול יראו ויקנאו. ידעתי שאני עושה מניפולציות, ממש כמו נכדיי, אבל לא חשבתי… רק הירגשתי.
למחרת ניגשה אלי ג'ולי בִּתי ואמרה לי שכדאי שנשוחח. בִּתי חסכנית במילים אבל כשהיא מרצינה ורוצה לשוחח – אני מקשיב ביראת קודש.
"ליאו בכה אתמול בלילה," היא פתחה ואני קפאתי. "הוא הרגיש שכל היום כעסת עליו ולפני השינה הוא שאל למה סבא כועס עליו, ופרץ בבכי."
"באמת?" שאלתי וליבי הצטמק. "והוא ממש בכה?"
"כן," היא הנהנה "הרי אתה יודע שהוא ילד רגיש."
הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות. עצם המחשבה שהוא חושב עלי בלילה ובוכה שברה את ליבי. הבנתי כמה אני משמעותי בחייו.
"אתה נראה מופתע," ג'ולי הקניטה אותי, "מה? אתה לא יודע שהוא מעריץ אותך?"
גימגמתי שאני יודע ובכל זאת לפעמים לא יודע.
"כשהוא נרגע," המשיכה ג'ולי, "הסברתי לו שלומר לאדם מבוגר שיש לו שקיות מתחת לעיניים או שיניים צהובות זה מעליב. ביוזמתו הוא אמר שלא יעשה זאת שוב. אבל אבא," והיא נעצה בי את עיניה, "אתה צריך לעזור לו לרדת מהעץ."
"מה את חושבת שעלי לעשות?" שאלתי את בִּתי, זו שבמירב שנותיי אני הייתי בעל התשובות והנה התהפכו היוצרות ואני הרגשתי קטן וחשוף מולה.
"פשוט לך אליו וחבק אותו," היא חייכה אלי, "אתה הרי יודע זאת טוב מכולנו."
חיבקתי את הגוף הקטן שלו והוא לחש באוזני שהוא אוהב אותי. אני כמובן לא בדיוק שמעתי וביקשתי שילחש בקול רם יותר. הוא צחק ואמר, "סבא, אתה לא שומע כל-כך טוב רק אמרתי לך שאני אוהב אותך." גם אני צחקתי וחשבתי שלילדים שלי יש תפקיד חשוב בקשר שלנו עם נכדינו. וכך גם לילדים של כל הסבים. אני מאמין שרבים מהילדים שלנו אינם ערים לחוסר הביטחון הבסיסי שטמון בתפקיד הסבוּת.
(מסיפרו של ד"ר עלי כ"ץ "הקן שאינו מתרוקן" בהוצאת 'מטר')
למחשבה ודיון:
מה גורם לנו להעלב?
ממי אנו נעלבים יותר- מי שקרוב אינו או מהרחוקים יותר?
מדוע?
האם אתם מסכימים עם האמרה שלילדינו תפקיד חשוב בקשר שלנו עם נכדינו?
האם יש קשר שונה בין סבים וסבתות לנכדים מאשר הקשר לילדינו?
מה הכי מרגש אתכם בקשר הזה?
ספר לנו משהו אחד שקרה עם הנכדים ומאד ריגש אתכם.
תגובות