החלון של השכנים...מציצנות...

מתוך: זיקוקין די-נור

מבט לילי על עיר גדולה, על בנייניה הגבוהים ואורותיה. התמונה גולשת לביתה של משפחה צעירה, הורים בשנות השלושים/ הארבעים שלהם, האישה בהריון, והאב זה עתה השכיב לשינה את שני ילדיהם הקטנים. מותשים מטרדות היום הם מתיישבים לארוחת הערב, מתלוננים הדדית על הקושי בגידול הילדים.

האישה מתיישבת לצד בעלה, מעיפה מבט אל חלון דירתם, הבעת פניה משתנה והיא פולטת: "מה… לעזאזל…." "מה קרה?" שואל בעלה, עוקב אחר מבטה לחלון, וגם עיניו נפערות בתדהמה. בדירה המוארת שבבניין ממול, עומד זוג צעיר, מתערטל ומתגפף בלהט. "הו… אלוהים…" אומרת האישה במבוכה, מנסה להשפיל מבטה, "איני יכולה להמשיך

ולראות…" "אבל את כן ממשיכה להסתכל" אומר הבעל. "ברצינות עכשיו… שירכשו וילונות." היא אומרת. "הם לא מבינים שרואים אותם?"

"אולי זו דרכם לחגוג את הדירה החדשה" עונה הבעל וכשהתמונה מתמקדת על הזוג הערום הוא מוסיף: "וואו… כמה שהיא גמישה." "גם הגבר די חתיך." מחזירה האישה. "אולי נכבה את האור?" הוא אומר. "מדוע, הרי אנחנו לא עושים כלום." היא משיבה. ובכל זאת קמה, מכבה את האור ושניהם ממשיכים לצפות… הסצינה הבאה היא כבר אחרי הלידה, שוב בביתם. התמונה מתמקדת במשקפת המונחת על השולחן בפינת האוכל. האישה נכנסת הבייתה עם הילדים ושקיות הסופרמרקט, הבעל עובד בפינת האוכל. "מדוע אתה עובד כאן?" היא שואלת ומרוקנת את השקיות. "האינטרנט כאן יותר קליט." הוא עונה. "באמת? או שמכאן יש נקודת תצפית טובה על הזוג ממול…? אחת משקיות הסופר נקרעת, והאישה מאבדת סבלנות. מתפתחת אז מריבה קטנה ביניהם. על כמה היא משקיעה בילדים בעודו עסוק לכאורה בעבודה או בהצצה למערומי השכנים במשקפת שהיא קנתה לו ליום ההולדת. כשהיא נרגעת, יוצא המרצע מהשק. "תראה…" היא אומרת בשקט "אני יודעת שאני כבר לא בת עשרים ושתיים, שאני עייפה כל הזמן, והגוף שלי לא גמיש כמו פעם. אבל זה די מתסכל איך שאתה מתמכר למראות בחלון של השכנים…" "וכי אני היחידי שמתמכר למראות הללו…?" הוא מקניט. "זה נכון," היא מודה "הם כמו תאונת דרכים שאינך יכול שלא לעצור ולהציץ. אבל מה, אין להם עבודה? או בגדים? הם רק עושים מסיבות, משחקי אהבה וקמים מאוחר בצהריים." "ומה את חושבת שלי זה נוח להתעסק כל היום עם עבודה, חיתולים וקקי של ילדים?" הוא אומר. "את לא האדם היחיד שמתגעגע לשנות העשרים שלו." עונות שנה וחגים חולפים, ובני הזוג ממשיכים לצפות בחלון השכנים ולראות את האהבה ומסיבות הריקודים והיין ששם. הניגוד מול חיי השיגרה שלהם מרחף ברקע. ואז… באחד הבקרים הם מבחינים שהשכן הצעיר גלוח ראש. הם לא ראו אותו לאחרונה. הוא נראה להם לא כשורה. חולף עוד זמן ויום אחד כשהיא לבדה היא מבחינה במשקפתה בשכן, שכוב במיטתו, חיוור, וקירח. זוגתו בחדר השני מוקפת אנשים. טכס פרידה? היא תוהה ומרצינה. הקינאה מתחלפת בצער. בערב היא מבחינה באנשים הנכנסים לדירה, נושאים אלונקה, מניחים עליה את השכן הצעיר ומכסים את גופתו בשמיכה. זוגתו הצעירה במבואה מתייפחת. האישה מניחה את המשקפת, עוטה מעיל וחשה למטה לבּניין שממול. גופת השכן מוכנסת לאמבולנס, זוגתו נותרת בחוץ לבדה. בהיסוס האישה מתקרבת לשכנתה, שמעולם לא פגשה. "את… בסדר?" היא שואלת.

הצעירה מהנהנת בדמעות… מסבה ראשה אליה ועיניה נפערות. "רגע… את זו מהבניין ממול?" "כן…" עונה האישה באי-נוחות.

"אני חושבת…" אומרת הצעירה "שהדירות שלנו אחת מול השנייה." "באמת?" היא עונה, כאילו תפסוה בקלקלתה. "בטח… ויש לך בת ובן וגם תינוקת… אני מקווה שזה לא נשמע חטטני." הצעירה משתנקת מדמעות, מתנשמת ומוסיפה בלחש: "יש לך ילדים מקסימים… נהדרים. בעלי ואני….

את יודעת בעלי היה כל-כך חולה… והיינו מסתכלים לחלון שלכם ורואים את הילדים שלכם… וכיצד את מאכילה את התינוק… זה היה… זה היה…" והיא משתתקת בפרץ בכי כששניהם מתחבקות. (The Neighbors’ Window – written and directed by Marshall Curry)

בראיון עם הבמאי הוא מספר שזה מבוסס על מקרה אמיתי ששמע ברדיו. הוא שינה את הסוף ועשה מזה סרט, מתוך כוונה להביע כיצד הצצות אנונימיות לְחיים של אחרים, משפיעים על איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ואל העולם.

"הסרט הזה הוא אלגוריה" הוא מסכם "על איך אנחנו רואים חיים

של אחרים, לוקחים חלק קטן מחייהם, עושים מזה אידיאליזציה, ואיננו יודעים בעצם את כל התמונה כולה…"

וכך בסרט, כל אחד הציץ לחיי השני, והרי איני הראשון שאומר את זה, שהחיים זה בעיקר השוואות. רמת האושר שלנו פעמים רבות מידי נגזרת מההשוואות הללו, שאיננו פוסקים לעשותם. את זה שהדשא אצל השכן לא תמיד ירוק יותר כבר אמרנו?

למחשבה ולדיון:

• מה זו מציצנות?

• האם פעם יצא לכם בילדותכם להשקיף על אחרים ללא ידיעתם?

• האם יש לנו לפעמים תחושה שמישהו מסתכל עלינו?

• מדוע כשאנו עוברים ליד תאונת דרכים אנו נוסעים לאט כדי להבי

ט?

• האם גם זו מציצנות?

• מדוע חיים של אחרים כה מעניינים אותנו?

• מה עושה לנו השוואה מתמדת לחיים של אחרים?

• האם לדעתכם החיים עם פלאפונים ורשתות חברתיות יוצר יותר השוואה עם חיים של אחרים? עם רגעי שיא אותם הם משתפים?