"הראשון לבקש סליחה הוא האמיץ ביותר. הראשון לסלוח הוא החזק ביותר. הראשון לשכוח הוא המאושר ביותר..."

אימרה שאיני יודע מקורה אומרת כך: "הראשון לבקש סליחה הוא האמיץ ביותר. הראשון לסלוח הוא החזק ביותר. הראשון לשכוח הוא המאושר ביותר..."

מתוך זיקוקין דינור

אנחנו מדברים לא מעט על חשיבות בקשת הסליחה וההתנצלות, אנחנו מקדישים לכך אפילו חג ביהדות, ומאידך אנחנו מתייחסים פחות ומחנכים פחות לקבל את הסליחה של האחר. בבקשת סליחה יש מן הויתור על האגו, היכולת להודות בטעות. בקבלת הסליחה יש מן הויתור על הנקמה ועל הענשת האחר. כיוון שכך, בעינַי, בקבלת הסליחה יש לא פחות גדלות רוח מבקשת הסליחה.

סיפור ומחשבה...

לפני כמה שנים הבאתי את בננו, לאבא שלו, סטיב, שגר בנפרד ממני. כשהגענו ונכנסנו פנימה מצאנו את בעלי לשעבר כעוס ורוטן. מתברר שהעירו אותו מוקדם בבקר ע"י מפוח עלים רועש שהשתמשו בו בעבודות הגינון בשכונה. הוא סיפר לנו שהוא יצא החוצה בזעם והתלונן אבל עוזר הגנן שהשתמש במפוח הסתפק בלומר לו שהוא עושה את העבודה שלו. בעודנו שם, צלצל הפעמון בדלת. בדלת עמד אדם שהזדהה בשם רג'י והציג עצמו כגנן האחראי על העבודה. הוא וסטיב, בעלי לשעבר, יצאו החוצה לחצר ובהדרגה ראינו איך האווירה מתחממת ביניהם. בסופו של דבר הגנן קץ בויכוח, הסתובב לו והלך כשהוא עוד מספיק לסנן בין שיניו בקול רם כשכולנו שומעים: "חתיכת כושי טיפש!" סטיב כמעט וקפץ עליו, אך למראה קרב האגרופים הקרב קפצנו בני ואני החוצה, ונעמדנו ממש ביניהם. בכעס אמרתי לרג'י הגנן לעזוב את ביתנו ומשכתי אחרי בכוח לתוך הבית את בעלי ובני. אין צורך לומר שכולנו רתחנו מזעם, היינו מתוסכלים ובעיקר פגועים. הרעל שבאירוע המשיך לפעפע בי בהמשך היום.

אחר הצהריים תפס אותי סטיב בטלפון: "אחרי שעזבת שוחחתי עם הבן על גזענות, על כעס ועל דימוי עצמי. שיתפתי אותו על איך גדלתי כשחור-עור ועל כישורי ההישרדות שפיתחתי כדי להצליח בעולם החיצון. אני חושב שזה היה היום שיעור כואב אבל חשוב לבן שלנו. בהמשך היום הסעתי אותו לחבר ואז... כשחזרתי הביתה מצאתי להפתעתי בכניסה לבית בקבוק יין ואליו צמוד כרטיס ביקור עם פתק בזו הלשון: 'אני בוש ונכלם על התנהגותי היום. אני במיוחד מרגיש מטופש שהתנהגתי כך בנוכחות הבן שלכם. אני גדלתי בדרום (דרום ארה"ב) כאדם לבן כך שהייתי חשוף לגזענות מצד לבנים. כשעזבתי את הבית נשבעתי לשים מאחורי את כל הגזענות והדעות הקדומות שנחשפתי אליהם גם במשפחתי וגם בקהילה שבה חייתי. והנה היום בכעסי הייתי בהלם לשמוע את עצמי משתמש במילה "כושי". אני חושב שדווקא אני צריך להבין יותר. אתה מבין... אני בעצמי גיי... אני הומו... ומי כמוני מבין את הכאב שבנשיאת שמות גנאי. אנא, בטובך, סלח לי ואמור לבנך שאני מצטער מעומק לבי על מה שעשיתי היום.' הפתק היה חתום ע"י רג'י הגנן.

זה היה יפה מאד מצד רג'י, אבל חשוב לי לספר לכם על תגובתו של סטיב שנודע לי עליה רק לאחר מכן. סטיב שם את הפתק המקופל בכיסו, חשב לרגע ואז הלך לחדר העבודה שלו ובחר דמות מגולפת מאוסף האומנות האפריקאי שלו. הוא לקח את בקבוק היין שזה עתה קיבל ונסע לכתובת שהייתה רשומה על כרטיס הביקור שצורף. הוא נקש על הדלת ורג'י פתח. זיק של פחד היה בעיניו של רג'י כשהבחין בבקבוק היין בידו של סטיב, אותו בקבוק יין שהוא עצמו שלח. סטיב אז הושיט לו את ידו השנייה עם המתנה, חייך אליו ואמר, "המתנה עבורך. ולגבי היין שהבאת... בוא נשתה מהיין ביחד."

ושני הגברים, הלבן והשחור, עמדו כך, בכניסה לבית, והתחבקו. (מתוך הספר "מרק עוף לנשמה - לעולם טוב יותר". סיפרה אדריאן בואז)

למחשבה ולדיון:

• על מה אתם כועסים?

• מה עוזר לנו לשחרר כעס?

• מדוע כל כך קשה לנו לבקש סליחה?

• מתי מישהו ריגש אתכם כאשר הוא ביקש מכם סליחה?

• האם יש מישהו שאתם עכשיו רוצים לבקש ממנו סליחה?

•