מתוך האתר " זיקוקין דינור"
"...הגעתי הביתה באותו לילה, וכשאכלנו ארוחת ערב לקחתי את ידה של רעייתי ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר. היא אכלה לאט ובשקט אבל ראיתי את הכאב בעיניה כאילו וידעה מה רציתי לומר.
לא ידעתי איך להתחיל אז פשוט זרקתי ללא הכנה: ״אני רוצה להתגרש." היא הביטה בי בהפתעה מהולה בעצב ושאלה: ״למה?״. המילה האחת הזו כמעט בקושי יצאה מגרונה. "אני מאוהב במורן, זה לא קשור בך.״ אמרתי עם הרבה רגשות אשם. כבר למחרת כתבתי הסכם גירושין נדיב, הצעתי כיצד נחלוק את רכושנו ואפילו נתתי לה חלק מהעסק. היא הביטה בהסכם, עיינה בו ואז… קרעה אותו לגזרים. 25 שנות נישואין עפו עם גזרי הנייר הללו.
היא הזילה דמעות, כתפיה רטטו אבל היא לא אמרה דבר. למחרת הגעתי הביתה ומצאתי אותה כותבת. היא כתבה את הסכם הגירושין כפי שהיא ראתה אותו. היא לא רצתה מאומה מהדברים שלנו מלבד כמה דברים שהיא מאד אהבה. היא רק בִּקשה, כמו במקום עבודה, 'הודעה מוקדמת' של חודש ימים. "ובמשך החודש," היא כתבה "עלינו להתנהג כמו בימים הראשונים שלנו, כאילו כלום לא קרה. התאומים שלנו בתקופת מבחנים ואיני רוצה שייכשלו." והיה שם סעיף קטן נוסף: "אתה מתחייב לשאת אותי במהלך שלושים היום הללו בזרועותיך כל בוקר, מחדר השינה לדלת הכניסה, כמו ביום חתונתנו, רק בכיוון הפוך. אחר כך נתגרש".
חשבתי שהשתגעה, אבל הסכמתי כדי שכל זה יעבור בשלום. אפילו סיפרתי למורן, שבגדולתה הסכימה מיד. ביום הראשון הרגשתי לא בנוח להרים אותה מהמיטה לדלת, הרי מזמן לא חווינו מגע פיזי, אבל ככל שעברו הימים התרגלתי ואפילו נזכרתי ברגעים היפים של פעם…, אז שיחקתי את המשחק… כעבור יומיים אחד התאומים זרק אלינו: ״איזה כייף לראות אתכם ככה!״ והיא לחשה אלי: "אל תגיד להם כלום בינתיים, זה ישבור אותם.״
בשבוע השני היא כבר אזרה עוז והניחה את ראשה על החזה שלי כשהרמתי אותה. הרחתי את הבושם שלה והצצתי בה. היו בה קמטים שלא כל כך הכרתי. ולאט לאט האישה שנתנה לי 25 שנה מחייה, חזרה במהלך החודש הזה לחיי. היא הפכה לקלה יותר, כבר לא הייתי צריך להתאמץ כדי להרים אותה. האם רזתה? אינסטינקטיבית ליטפתי את שערה, נגעתי בה מעט והרהורי חרטה החלו חולפים בראשי. הרהורים כאלה התעצמו כשגם התאום השני זרק אלי באחד הימים: "אתם נראים נהדר ביחד!"
יום אחד זרקתי למורן שקורה לי משהו עם רעייתי ושעוברים בראשי הרהורי חרטה. "אני רוצה להמשיך ולאחוז בה. קשה לי פתאום להיפרד ממנה" אמרתי למורן ונראה לי שהיא הבינה. בכאב, אבל היא הבינה. ובהחלטה של רגע, ביום האחרון של שלושים היום של ההודעה המוקדמת קניתי זר פרחים לרעייתי ורשמתי לה פתק: "אני אמשיך ואוחז בך כל בקר עד שהמוות יפריד בינינו. סליחה על מה שעוללתי."
הגעתי הביתה בחשיכה והזר בידי. הבית היה שקט וחשוך. הדלקתי את התאורה בכניסה ומיד ראיתי את הפתק. "אימא חשה ברע ולקחנו אותה למיון. לא ענית לטלפון. בוא מהר לבית החולים." כשהגעתי, רעייתי הייתה חסרת הכרה ומונשמת. יומיים לאחר מכן היא נפטרה.
רק אז התברר לי, כי בעודי עסוק בעולמי היום-יומי, רעייתי נלחמה במחלת הסרטן, וכלל לא סיפרה לי. רצתה לחסוך ממני את הכאב. היא ידעה מהרופאים שזה החודש האחרון לחייה ולכן היא בקשה ממני את חודש 'ההודעה המוקדמת', לחסוך משנינו ומהתאומים את חווית הגירושין...."
למחשבה ודיון:
מה ריגש אתכם בסיפור?
מה הפתיע אתכם?
האם חשבתם שכך יגמר הסיפור?
מה דעתכם על כך שהיא לא סיפרה לו על הסרטן?
איך לדעתכם הוא הרגיש כשגילה מה קרה?
댓글