סיפור:
אז אני עולה לרכבת ובספסל שמולי יושב קשיש עם נקודות חן על המצח ושיער משוח על האוזניים ומשקפיים חומים. ופתאום הוא פונה לחיילת שיושבת משמאלו ושואל אותה, סליחה גברת, את יודעת איפה זה התחנה הבאה? והחיילת עונה לו, הבאה זה ההגנה, ואז הוא ממשיך ושואל תגידי לי גברת, איפה את יורדת? והחיילת שולחת מבט זריז להליכון שלו שעומד בצד הקרון על שני כדורי טניס מפונצ'רים, ושואלת, אדוני, לאן אתה צריך? והקשיש עונה לה, לשומקום, אני ארד איתך.
והחיילת אומרת, אבל אדוני, אני בכלל להרצליה, לאן אתה צריך, והקשיש מחייך ואומר, צריך לצאת קצת מהבית. באתי לראות את הרכבת. לפגוש אנשים. והחיילת ככה זזה באי נוחות במדי האלף שלה ומתעקשת, אולי בכל זאת תגיד לי איפה אתה רוצה לרדת? לאן אתה צריך?
ותוך כדי זה שהם ממשיכים לדבר בלופים בחור צעיר עם כיפה וטרנינג מתערב בשיחה ואומר, תורידי אותו בעזריאלי, הכי טוב לו בעזריאלי. והחיילת אומרת, מה פתאום שאני אוריד אותו? הוא בא לראות את הרכבת. ואז גבר עם פירסינג בשפה התחתונה שיושב בסוף הקרון שואל, אדוני איך קוראים לך? איפה אתה גר? באיזה עיר? והקשיש עונה לו, אני מירושלים. רציתי לטייל. לראות אנשים. והבחור עם הכיפה מסנן, הוא עוד יפול לפסי הרכבת, אני אומר לכם שהזקן הזה ממש לא בטוב. והקשיש אומר, לא נכון. אני בטוב. לגמרי בטוב. אתם לא הבנתם, אני לתחנה הסופית. והגבר עם הפירסינג קם ממקומו ומזיז את ההליכון הצדה ומתיישב מול הקשיש ונוגע לו בכף היד הזקנה, אדוני יש לך טלפון? אתה רוצה שנתקשר למישהו שיבוא לאסוף אותך? והקשיש עונה, יש לי טלפון אבל לא צריך להתקשר. אני יצאתי מהבית. רציתי לראות אנשים.
ואז כמו בקמפ דיוויד של המפוזר מכפר אז"ר החיילת והבחור עם הכיפה והגבר עם הפירסינג הלכו לקצה הקרון והתייעצו במלוא הרצינות איפה כדאי לאיש הזה לראות את העולם שמחוץ לירושלים, והחליטו שבעזריאלי זה באמת יהיה הכי בטוח כי יש שם שוטרים ומיזוג ושתייה ואנשים, ואז כשהרכבת הגיעה לתחנת השלום החיילת אמרה שתכלס היא לא ממהרת ואיכשהו גם הבחור עם הכיפה והגבר עם הפירסינג הקיפו לקשיש את ההליכון, כמו בהתחלה של בדיחה של דוס וחיילת ובחור עם פירסינג עולים לרכבת אבל הם רק ירדו ממנה ואחזו בעדינות בזרועות הזקנות שלו, וליוו אותו בסבלנות עד למדרגות הנעות, ושלושתם נעו איתו למעלה במכניקה סטואית ואיטית כמו רמדיוס היפה שעלתה השמיימה בסיפורים של מארקס. ואני ישבתי ברכבת והסתכלתי בהם נעלמים, וחשבתי מה סיפורים היו עושים בלי אנשים ומה אנשים היו עושים בלי סיפורים.
שרי שביט למקור
למחשבה ולדיון:
מה מפתיע אותנו בסיפור הזה?
האם גם אתם הייתם רוצים לרגע לנדוד, להתסתובב, לראות אנשים?
מה מחבר בין האנשים? חמלה? פחד? רצון לעזור?
האם יש לכם סיפורים מחייכם בהם זרים עזרו לכם?