כשהמרחק פתאום גדל. כשפתאום אסור להיפגש, נעים לשמוע סיפור אמיתי, פשוט ומרגש.
בהוקרה לכל אלו שלמרות המצב עושים ככל יכולתם לשמור על אהוביהם.
עמדתי במעבר חצייה, אוחז באופניי, והיבחנתי בה.
היא הייתה שרועה על כיסא גלגלים בצידו השני של הכביש.
ראשה שמוט, גופה רופס, וממרחק היא נראתה בעיני כמו זקנה שוויתרה על החיים.
האור ברמזור התחלף, והובלתי את אופניי למגרש החניה שם השארתי את רכבי כשעליתי לרכוב על אופניי. כשהגעתי למכונית הבחנתי בגבר בבגדי ספורט שעמד לצד הזקנה – כבן 65, פנים טובות, שחום עור, רכון מעל כיסא הגלגלים.
העמסתי את האופניים בעודי מרותק לְפניה המקומטות, לעיניים השקועות בארובותיהן, ולעדינות שבה הוא תמך בראשה והשעין אותו על גב הכיסא.
כבר אחזתי בהגה המכונית, ממהר לדרכי, כששמעתי מאחורי סילסול חרישי ומרטיט לב של נעימה מזרחית. קולו היה צרוד מעט כאילו הוא לוחש לאימו הקשישה שיר של סוד.
נמשכתי אל מחוץ למכונית כבחבלי קסם, כמהופנט. התקרבתי אליהם בשקט. אולי רציתי להתוודע עוד לַסוד, בלי להרוס את הרגע המיוחד שבו הם נגלו לעיני: הוא גהר מעל הכיסא, שנהפך בדמיוני לעגלת ילדים, והיא כמו תינוקת רכה, תלתה בו עיניים נוצצות. הוא שר ועל פניה נפרש חיוך מאושר. כמעט חיוך.
את המילים לא הבנתי, רק הקשבתי למנגינה. כמו שיר ערש לתינוקת שהוא גם שיר אהבה מנחם לְאֵם שאפסו כוחותיה. עיניה היו עצומות עכשיו וכל עצב, כל תא בפניה היו ממוקדים בשיר שהוא שר לה בערבית והיא שרה יחד איתו, בלי קול. שפתיה נעו, אבל מגרונה נבעה רק נשימה יבשה.
כשסיים הוא שלף בקבוקון מים, מלחלח בעדינות את שפתיה ואז נפגשו מבטינו. הוא חייך אלי.
היכרתי אותו, זה היה ברור לי, אבל לא קישרתי מהיכן.
"המסירות שלְךָ בלתי נתפסת." אמרתי.
"היא נרדמה," הוא ענה בלחש. "היא אוהבת שאני שר לה שירים מיצריים. שם היא גדלה ובגיל תשעים ושלוש היא רק רוצה לשוב לְזיכרונות ילדותה." הוא הניח את הבקבוק בתיק.
"זה מרגש לראות כמה אתה אוהב אותה." אמרתי.
"כן," הוא אמר. "בכל יום אני רץ בפארק ואז אני בא לכאן לשעה-שעתיים. מגיע לה," הוא הסתכל בפניה הישֵנות. "חמישים שנה היא הייתה המלאכית שלנו. עזרה בכל דרך אפשרית. נתינה נדירה ואינסופית. עכשיו הגיע הזמן שאנחנו ניתן לה מכל הלב." הוא הסיט את כיסא הגלגלים לצל.
"אני לא רוצה להפריע," אמרתי, "אבל אני חייב לומר לך שאתה בן ניפלא."
"לא, לא," הוא צחק. "קודם כל אתה לא מפריע, ושנית הורי ז"ל נפטרו לפני הרבה שנים. זו חמותי, אימא של אשתי."
נכנסתי לרכב ונהגתי הביתה, מרגיש כבחלום. ברמזור אדום בהרצליה ראיתי קבוצה של נערים במדי כדורגל צהובים. זה החזיר אותי לעבר וחיוך התפשט על פניי. כשהרמזור התחלף לירוק נפל לי אסימון ועלתה בי התמונה של ניסים כהן הכדורגלן.
ניסים כהן הפך לאגדה בעיקר בזכות הנחישות ויכולת הלחימה, ובכך שהיה השחקן היחיד שאי פעם שיחק עד גיל 45 בליגת העל. פניו הטובים כשהוא גחון מעל המלאכית שלו, כשברקע מִסתלסל שיר ערש מִצרי – עלו שוב מול פני. חייכתי וחשבתי שמעתה ניסים כהן הוא אגדה גם עבורי.
(מסיפרו של ד"ר עלי כ"ץ "הקן שאינו מתרוקן" בהוצאת 'מטר')
למחשבה ולדיון
מה אתם זוכרים מהקשר שלכם עם סבא וסבתא שלכם? האם הכרתם אותם?
האם באמת ילדים לומדים כיצד להתייחס להוריהם ולסביהם ע"י צפייה בהוריהם?
מה מרגש בסיפור הזה?
האם זה מפתיע שהיא לא אמו אלא חמותו?
מה אתם יכולים לספר לנו על החמות שלכם?
מדוע יש הרבה בדיחות על הקשר עם החמות?
Kommentare