לעולם איננו יודעים את כוחם של המעשים הקטנים שלנו. מילה טובה, עזרה פשוטה ואפילו חיוך עשויים ללכת עם האדם שנים ארוכות, לעיתים עד סוף ימיו. מה יש דווקא במחוות קטנות שהופך את השפעתן לגדולה פי כמה מגודל המעשה? רמז נמצא במנגנון הזיכרון שלנו.
מתוך: מהות החיים
אומרים שחיוך שלנו יכול להאיר למישהו את היום. אנחנו לא קצת מחמיאים לעצמנו?
אנו הרי מחייכים עשרות אם לא מאות פעמים ביום, ולא סביר שבכל פעם שאנו מותחים את שרירי הפנים מלאך מקבל כנפיים. זו שאלה של נסיבות. החיוך שלנו בהחלט יכול להאיר למישהו את היום – ואף יותר מזה – תלוי כמה היום שלו היה חשוך.
כאשר אנשים מתבקשים לחלוק סיפורים אישיים על רגעים קטנים שמישהו גרם להם להרגיש שהוא באמת רואה אותם. חלקם מספרים כי מקרים אלה ממש שינו את חייהם. ברובם נראה כי המעשה הקטן נחרט בהם על רקע תקופה קשה.
כך למשל נכתב באחד הסיפורים: "הלכתי הביתה אחרי עוד יום מחריב-נפש בעבודה שסחטה אותי ונלחמתי לעצור את הדמעות, אבל הן זרמו על לחיי בכל זאת". בהמשך הכותבת מספרת כי חסר-בית הבחין בה ושאל אותה מה קרה. היא השיבה שהיא "פשוט פגועה" והוא נעלם. אלא שכעבור מספר רגעים חזר, מלווה בשוטר, ואמר לה "תראי, גברת מקסימה, אל תבכי, השוטר הזה יכול לעזור לך". היא אומנם התכוונה שהיא פגועה רגשית אבל מה שהיה חשוב הוא שאדם זר הבחין במצוקתה וניסה לעזור.
במקרה אחר, סטודנטית למשחק בניו-יורק מספרת כי ימי לימודיה אופיינו במאבק מתמיד. "הייתי בתקופה המרגשת והמאתגרת ביותר בחיי". באחד הימים החמים והלחים במיוחד עברה ליד דוכן פירות וחשה מיובשת ועייפה. "התפוזים האלה נראו כמו נווה מדבר", היא כותבת. דא עקא, הפרוטות האחרונות בתיקה לא הספיקו. כשהסתובבה ללכת, המוכר קרא לה והושיט לעברה תפוז. 17 שנים חלפו מאותו יום והיא עדיין מכירה תודה לאותו אדון.
לדיון ומחשבה:
האם אתם זוכרים רגעים קטנים של חסד מחייכם?
שתפו אותנו.
מדוע לדעתכם יש כל כך הרבה כוח לרגע אחד קצר?
האם אתם הייתם פעם הצד השני בסיפור? זה שהעניק עזרה?
האם בקהילה אתם חשים ברגעים כאלו?