כשהייתי נערה בשנות העשרה שלי אבי לקח אותי לקִרקס שהגיע העירה. עמדנו בתור לקופה לרכוש כרטיסים. בשלב מסוים הגענו קרוב לקופה כאשר לפנינו רק משפחה אחת. הם היו משפחה גדולה בת עשר נפשות, כאשר כל הילדים, שמונה במספר, נראו לי מתחת לגיל 12. לבוּשם העיד שמצבם הכספי לא היה טוב, אם כי הם היו מסודרים ונקיים. אני זוכרת שהם השאירו עלי רושם רב, לא רק בגלל גודל המשפחה אלא בגלל נימוסיה.
הילדים עמדו מנומסים מאחורי ההורים, והתרגשותם הייתה בולטת כשפיטפטו על הליצנים, הלוליינים והחיות שהם יחזו בהם עוד מעט במופע. הנחתי שזה ביקורם הראשון בְּקירקס. הם היו כה נִלהבים.
הוריהם עמדו לפניהם, אוחזים ידיים, והביטו אחד בשני במבטי גאווה, מחויכים ממראה ילדיהם המתלהבים מהחווייה שמצפה להם עוד מעט.
האב פנה לקופאית: "שני כרטיסי מבוגרים ושמונה כרטיסי ילדים בבקשה. זו המשפחה שלי. הם מחכים בכיליון עיניים למופע." הקופאית נקבה במחיר. למישמע הסכום שַמְטה האישה את ידה מידו של בעלה, והוא… שפתיו רעדו מעט כשרכן קרוב יותר לקופה ושאל: "כמה… כמה אמרת?" הקופאית חזרה שוב על המחיר. היה ברור לי מתגובתם שהם לא היו מוכנים להוצאה הזו וגם לא הייתי בטוחה שהיה להם את הסכום הדרוש. המחשבה המידית שחלפה בראשי אז כנערה – 'מה… מה הוא יאמר לילדיו?'
אבי היה שותף למחזה כמוני. ראיתי אותו מפשפש בכיסו ואז … הוא שמט לריצפה שטר של $20 . זה היה אז סכום לא מבוטל, וגם אנחנו לא היינו משפחה שהממון מצוי בכיסה בשפע. ואז… כשהשטר על הרצפה… אבי התכופף, הרים את השטר, טפח לאיש על כתפו, ואמר לו: "סליחה אדוני… זה הרגע נפל לך מהכיס ועף ברוח…", והושיט לו את השטר.
האיש קלט את העניין. הוא לא ביקש נדבה, אבל ראו בעיניו את הערכתו לעזרה בסתר שאבי הציע לו, ובמיוחד לדרך שאבי עשה את זה, כדי למנוע ממנו מבוכה לפני ילדיו. האיש חפן את ידו של אבי עם השטר בשתי ידיו, שפתיו שוב רעדו ונדמה היה לי שלחלוחית הצטברה בזווית עינו. בשקט הוא אמר לאבי: "תודה, תודה אדוני. אינך יודע כמה הערב הזה משמעותי למשפחתי ולי."
אבי ואני נסענו הביתה. כמעט שכחתי לספר שעשרים הדולרים הללו היו כל הכסף שהיה בכיסו של אבי באותו הערב שהיו מיועדים לרכוש לנו את הכרטיסים ולפנק אותנו בצמר גפן מסוכר, שאני כל כך אוהבת, ופופקורן . באותו הערב לא חוויתי את חווית הקירקס, אבל חוויתי בתמורה את חווית הנתינה שנצרבה בי וליוותה אותי כל חיי מאז אותו היום בקירקס, שלא ביקרתי בו.
(סיפרה קתרין הפבורן או כתב דן קלארק – ב'מרק עוף לנשמה')
מתוך האתר "שוקה דינור"
למחשבה ולדיון:
מה מרגש אתכם בסיפור?
שתפו מקרה דומה- אם יש לכם- בו נתקלתם בו בחייכם.
מדוע הזיכרון הזה נצרב כל כך בראשה של המספרת?
מה היה כה עוצמתי במעשה של האב?
האם אנו מעודדים את ילדינו לתת? מדוע?
留言