סיפור. לא פשוט. רק למטיבי לכת....
אני ישובה עם שתיים מחברותיי במסעדה על שפת הים. משהו היה שם באותה השיחה, נחה עלי רוח הוידוי ושיתפתי את חברותיי בחוויה כאובה מעברי הרחוק, חוויה מכוננת שהשפיעה על המשך חיי. בשולחן הצמוד לידינו ישבה משפחה עם ילדים אז הנמכתי קולי וסיפרתי חרישית":
"אני אז בתחילת שנות השלושים שלי, גרושה ומטופלת בשני ילדים קטנים. למזלי הרב הורי היו לצידי, תמכו בי…, בלעדיהם הייתי אבודה לחלוטין.
בדאגתם הרבה לעתידי ולאושרי החליטו הורי לנסות ולהמריץ אותי לזוגיות חדשה. הם לקחו לעצמם חירות ופנו בשלב מסוים, ללא ידיעתי, למשרד שידוכין ידוע והפצירו בי להיענות. נבוכה מאד, אבל תלויה מאד בהורי, נעתרתי.
יום אחד מודיעים לי ממשרד השידוכין שברצונם להכיר לי מישהו. 'גרוש מבוקש, בסוף שנות השלושים שלו, ומעוניין במישהי מבית טוב, שמראה טוב…' כך הם אמרו ונקבו בשמו. הבחור ידוען עיסקי, עתיר נכסים, מופיע לא מעט במדורי הרכילות. גוגל ופייסבוק אז עדיין לא היו בנמצא, ולמען האמת גם לא העליתי בדעתי לבדוק אותם, במיוחד שהקשר אליהם הגיע דרך הורי.
וכך יצאתי להיפגש עם הגביר בלובי של אחד מבתי המלון המפוארים בתל אביב. הוא שלח מונית שתאסוף אותי מהבית, הרגשתי בעננים.
ישבנו בלובי, הוא התפאר לא מעט בעסקיו ובנכסיו ואז הציע לעלות לחדר שתמיד עמד לרשותו במלון. 'רועש כאן,' הוא אמר 'קשה לנהל שיחה אינטימית' .
ואני… כבר לא צעירונת… אבל מסונוורת, כל כך מאמינה שאני בידיים טובות, נעתרתי לבקשה.
ההמשך היה מזעזע. הוא התייחס אלי כאילו ואני נערת ליווי. הייתי בהלם ועד היום איני יודעת מדוע הסכמתי לשתף פעולה, מסרבת להאמין שאני מנוצלת פיזית ונפשית. חשתי כצאן המובל לטבח.
בסוף הערב הנורא הוא הזמין מונית ומושפלת חזרתי הביתה. כשהתאוששתי עשיתי כמה בירורים ומתברר שהוּלכתי שולל ע"י משרד השידוכין, אני וכנראה גם הורי. האיש בכלל היה נשוי והם ידעו על כך. מילה לא אמרתי להורי ולא לְאיש. בוֹשה הייתי ונכלמת.
ארבעים שנה אני נושאת את החוויה המטורפת הזו, ומשום מה היא יוצאת ממני אליכן עכשיו, איני יודעת מדוע."
לראשונה, במפגש היום, העזתי לשחרר את הסוד שהחבאתי אף מעצמי. סוד בן למעלה מארבעים שנה שהילך עלי אימים. חוויתי סוג של אונס, של ניצול תמימות. וכך בהזדמנות הזו שנוצרה בארוחת הצהריים, קראתי לזה רגע של חסד, הרגשתי הקלה, הרגשתי סוף סוף מוּכנוּת להתמודד. באותו הרגע, מול מבטי החברות מלאי האמפטיה, סלחתי לעצמי. סלחתי על מה שכל השנים סחבתי והאשמתי את עצמי כחסרת אחריות, כתמימה, כמטומטמת.
אבל זה לא סוף הסיפור. הרי דברנו על תזמון…
בשולחן שלידינו סיימה בינתיים המשפחה את ארוחתה. המארחת במסעדה הושיבה בשולחן שהתפנה זוג אנשים מבוגרים באמצע שנות השבעים שלהם, מטופחים למראה. אני מסיימת את סיפורי, מפנה ראשי אל השולחן הסמוך ופני מחווירות.
'אני חושבת שזה האיש…' אני מגמגמת לחברותיי.
הן לא מאמינות. 'את בטוחה? אולי הוא דמות שמוכרת מהטלוויזיה, מהעיתונות… ואת מתבלבלת?'
נקבתי בשמו. 'חפשו בגוגל.' אני לוחשת אליהן.
הן עושות חיפוש מהר בגוגל בטלפון הנייד ומפנות אלי את המסך ובו תמונה עדכנית שלו ושל אשתו, מחובקים, מחייכים… זה בדיוק הזוג שיושב לידינו בשולחן.
שילמנו וקמנו לדרכנו. התבוננתי בפניו במבט חד, מבט ארוך ומצליף ולא אמרתי מילה. העזתי להתבונן בפני המציאות והלכתי להמשך חיי.
למחשבה ולדיון:
על מי אנו כועסים לעיתים קרובות יותר? על אחרים או על עצמינו? מדוע?
האם אנו כועסים יותר על דברים שקרו ולא היה ביכולתינו לעצור?
למי קל לנו יותר לסלוח? לאחרים או לעצמינו? מדוע?
האם אתם חשתם פעם מנוצלים? האם עישתם משהו בנידון?
מה אתם הייתם אומרים לאותה אישה אם היא היתה החברה שלכם? אילו מילות תמיכה הייתם אומרים לה?
האם ניתן לנו להשתמש באותן מילות עידוד גם עבור עצמינו?
אמרו מילות עידוד למי שיושב משמאלכם. עזרו לו לסלוח לעצמו.
Comments