לו חייך היו ספר ואת היא הסופרת, איך היית רוצה שסיפור חייך יתגלגל

הרצאה מתוך TED ותרגום

מתוך האתר המומלץ של שוקה דינור- זיקוקין דינור:

אַיימי פֶּרְדִי (Amy Purdy) בהרצאתה ב TED ניצבת על הבמה – צעירה, תמירה, נעימת-מראה ושופעת חיוכים. לעתים קולה נשנק. הנה תמצית מדבריה, בתרגום מאנגלית:

לו חייך היו ספר – היא פותחת ואומרת – ואת היא הסופרת, איך היית רוצה שסיפור חייך יתגלגל?

שאלה כזו שינתה את חיי. גדלתי בחוּמה של לאס וגאס וכל שרציתי זה להיות חופשיה. הייתי חולמת בהקיץ על נסיעות בעולם ועל חיים במקומות מושלגים. מיד לאחר התיכון עברתי למקום מושלג והפכתי למסז'יסטית. עם ידַיי ומיטת הטיפולים שלי הייתי ניידת ולראשונה חשתי חופשיה, עצמאית ושולטת בחיי. ואז… באה תפנית. יום אחד שבתי הביתה עם שפעת, כך חשבתי, ותוך פחות מיממה הייתי בחדר החייאה עם חשש כבד לחיי. אבחנו אצלי דלקת קרום מח בקטריאלית ותוך חודשיים וחצי אבדתי את הטחול, הכליות, את השמיעה באזנִי השמאלית ואת שתי רגליי מתחת לברכיים. כשיצאתי מבית החולים הרגשתי כמו בובת טלאים שחיברו אותה מחדש. חשבתי שהרע ביותר מאחורי עד ששבועות לאחר מכן נחשפתי לרגליי התותבות החדשות. כשאמי לצדי, ודמעות זולגות על פנינו, חגרתי את הרגליים המגושמות הללו ונעמדתי. הם כל כך הכאיבו והגבילו (קולה של איימי נשנק), שכל מה שחשבתי עליו היה – איך אוכל אי פעם לטייל בעולם עם הדברים הללו? איך אגלוש על סנוֹבּוֹרד שוב? שבתי הביתה, זחלתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך חודשִים. 'מחוּקה', בורחת מהמציאות, שבורה רגשית ופיזית (שוב קולה של איימי נסדק).

אבל… ידעתי אז שהגבולות והמכשולים שלנו יכולים לעשות שני דברים: לעצור אותנו או לכפות עלינו להיות יצירתיים

עם זאת… ידעתי שכדי לנוע קדימה צריך לשחרר את איימי הקודמת ולחבק את איימי החדשה. ואז 'נפל לי אסימון' ומצאתי יתרונות במצבי החדש. למשל… שאיני מוגבלת בגובהִי יותר, למעשה אני יכולה להיות גבוהה או נמוכה ככל שארצה… תלוי בדייט שלי. ואם שוב אגלוש בשלג, כפות רגלי לא יקפאו יותר. אבל הטוב מהכול – חשבתי – אני יכולה לעשות לי רגליים במידות הנעליים שאמצא על המדף בחנות. ואכן עשיתי! ואז שאלתי את עצמי את השאלה מבהירת-החיים: 'לוּ חיי היו ספר ואני הסופרת, איך הייתי רוצה שהסיפור יתגלגל?' והתחלתי לחלום, כבימי ילדותי, חולמת שאני הולכת באצילות וגולשת בשלג. ארבעה חודשים לאחר מכן הייתי על הסנוֹבּוֹרד. לא הכל הלך חלק. ברכיי וקרסוליי לא התכופפו ופעם הכנסתי את כל הגולשים במעלית לטראומה כשנפלתי ורגלַיי, עדיין מחוברות לגלשן, עפו להן במורד ההר. אבל… ידעתי אז שהגבולות והמכשולים שלנו יכולים לעשות שני דברים: לעצור אותנו או לכפות עלינו להיות יצירתיים. היה לי קשה למצוא רגליים מתאימות אז החלטתי לתכננן בעצמי בעזרת יצרן רגליים. והיו אלה הרגליים הללו שיצרתי והכליה החדשה שתרם לי אבי כמתנה נפלאה ליום הולדתי ה 21 , שאפשרו לי לשוב אל חלומותיי. התחלתי לגלוש על סנובורד, שבתי לעבודה ולבית-הספר, הייתי שותפה להקמת ארגון פילנטרופי לצעירים עם מגבלות גופניות ובחודש פברואר האחרון זכיתי בשתי מדליות זהב באליפות העולם. לפני 11 שנים כשאיבדתי את רגליי לא היה לי מושג למה לצפות, אבל אם אשאֵל היום אם ארצה אי פעם לשנות את מצבי, אומַר שלא. רגלַיי לא הפכו אותי לחסרת יכולת (נכה), אם כבר הם הפכו אותי לבעלת יכולת. הם כפו עלי לסמוך על הדמיון שלי ולהאמין באפשרויות. אז אולי במקום להסתכל על האתגרים והמגבלות שלנו כמשהו שלילי, אנחנו יכולים להתחיל ולהסתכל עליהם כברכה. כמתנה נפלאה שמסייעת להצית את הדמיון וללכת מעבר למה שאי-פעם ידענו שנוכל. זה לא על למחוק גבולות, זה על להרחיק אותם ולראות לאיזה מקומות מדהימים הם יכולים להביא אותנו.

ואיימי המשיכה והאמינה באפשרויות. בשנת 2014 איימי התחרתה בתכנית 'רוקדים עם כוכבים' בארה"ב ובשנת 2015 באה בברית הנישואין עם בן זוגה הותיק, דניאל גייל .

למחשבה ודיון:

בהנחה שאנחנו חיים פעם אחת, איך ניתן להפיק את המירב גם כשהגורל מחמיץ לנו פנים?

איך ניתן למתוח גבולות, לקחת את החיים למחוזות אחרים ולא לשקוע?

אילו אירועים בחיינו הצלחנו לקחת לגדילה אישית?

מה מעורר בנו השראה בסיפור?