לעוף על כנפי הדמיון

הדמיון הינו כלי רב כוח .

האם הוא יכול לשנות לנו את העתיד? כיצד אנו משמרים אותו מימי הילדות לבגרות?

סיפור אמיתי: מאת תלמה מגריזו.

פירטי אירוע ילדותי הבא נודעו לי מהורי רק בשלב מאוחר יותר. אני עצמי זוכרת את האירוע אבל רק מזווית הראיה שלי.

הייתי אז בכתה ב', כמדומני, בבית ספר 'הכרמל' בתל אביב והמורה חביבה ביקשה מכל התלמידים בכיתה, כשיעורי בית, לכתוב במחברת סיפור קטן מחיי היום-יום שלנו.

למחרת היא בקשה מהתלמידים להקריא את מה שכתבו במחברותיהם. בימים של אז היו לנו מחברות שהיינו חוצים אותם לשניים, כנראה מטעמי חסכון. וכך קם תלמיד אחר תלמיד והקריא את חוויותיו או חוויותיה. בכתה ב' זה היה מסוג הכתיבה של 'קמתי בבקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי, אכלתי…' משהו כזה. ואני… איני זוכרת מדוע… לא הכנתי את שיעורי הבית… לא כתבתי מאומה… מחברתי החצויה הייתה ריקה.

'נו תלמה…' שואלת אותי המורה 'מה את כתבת במחברתך?'

נעמדתי, נטלתי את מחצית מחברתי הריקה ובעוז רוח שמתי עצמי כקוראת מהדף את הסיפור הדימיוני שזה עתה הִמצאתי. ועמדתי והפלגתי בדיבורי, הכול ממחוזות דימיוני, במשך כמה דקות רצופות. אבל… בהתלהבותי כי רבה שכחתי לגמרי שכמות המשפטים בסיפורי הארוך והשופע לא יכלו להיכנס בדף מחברת חצוי אחד ולתומי שכחתי לעשות עצמי הופכת דפים במחברת.

סיימתי והתיישבתי. הבחנתי בחיוכה של המורה. זו עברה בין השולחנות שלנו, הציצה במחברות, כולל במחברתי, והבינה מהר מאד, את מה שהניחה כבר קודם, שסיפורי היה מצוץ מהדימיון ולא הוקרא מהמחברת. היא לא אמרה לי דבר.

לימים באחת מאסיפות ההורים סיפרה המורה על כך להורי.

'ראו' היא אמרה להם 'לבתכם הקטנה והמוכשרת יש דימיון מפותח וזה מבורך אבל תחליטו אתם כיצד ואיך להביא לידיעתה שמעשה התרמית הקטן אינו ראוי.'

והורי בחרו שלא לומר לי מאומה על החלק הקטן האחרון אלא רק חזרו ושיבחו, כמעט בכל הזדמנות, את יכולותיי ואת הדימיון הפורה שניחנתי בו.

רק כשבגרתי והייתי נערה בתיכון הם סיפרו לי על החלק 'הקטן' השני.

'למה לא נזפתם בי מיד על מעשה הרמייה הקטן?' שאלתי אותם בסקרנות.

'אהבנו לשמוע מהמורה על הדימיון המפותח שלך' ענו לי הורי. 'הייתה ביננו תמימות דעים שחשוב היה בגיל ההוא להימנע מלדכא ולבלום את הדימיון והיצירתיות שלך. לגבי זה שעשית עצמך כקוראת ממשהו כתוב – חשבנו שאין צורך לנזוף בך אז, והאמנו בכל לב שהחינוך שתספגי בבית ובסביבתך הקרובה יובילו אותך בדרך ישרה.'

'והיום כשאני חושבת על כך ממרומי גילי,' מסכמת תלמה ואומרת, 'אני נזכרת בחום ובגעגוע בדרך החשיבה שלהם והַעַרַכַתי אליהם רק צומחת וגדלה.'

לדיון ומחשבה:

• מה כוחו של הדמיון?

• האם רק לילדים יש את הכוח המופלא לדמיין? האם גם אתם מדמיינים לעיתים?

• האם כוחם של סיפורים הוא באפשרות להמשיך ולדמיין, לעוף למחוזות רחוקים?

• האם כילדים הייתם בעלי דמיון מפותח?