ניתוק בין הורים לילדים- שיחה עם אומץ

לעיתים קשה לנו להבין הורים אשר מתנתקים מילדיהם.

וגם להפך.

אולי הסיפור הזה ישפוך קצת אור ויעורר שיח בנושא...

( מתוך זיקוקין דינור)

"השבוע התחילה אצלנו בעבודה סדרת הרצאות בנושא פרישה מהעבודה. ידעתי שאשתעמם.

והנה במפגש הראשון אמרה המרצה שפרישה זה הזמן להגשים חלומות גנוזים או חדשים. שמוליק, בחור שעובד איתי כבר שנים, רוכן אלי ולוחש שאין לו חלומות. הוא לוחש ואני חושב על עצמי. כמישהו שכותב, יש לי תמיד כעשרים סיפורים באמצעיתם. עשרים חלומות שממתינים להתגשם.

למשל, יש לי התחלה של סיפור על סנדלר זקן מראשון-לציון, שעל המדף העליון בסנדלרייה שלו, הוא מניח את כל הנעליים שלא באו לקחת אותם, ויש לו חלום: למצוא את בעליהם ולשאול אותם מדוע הנעליים לא חסרות להם. הכי מסקרנים אותו אלו שהשאירו אצלו נעל אחת. הרי יש להם בבית תזכורת – הנעל השניה. למה הם לא באים לקחת את בן הזוג? בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא ניקה אבק מהמדף העליון – 'מדף הנעליים השכוחות'. הוא עמד על סולם, החזיק ביד סנדל של ילד וניגב ממנו אבק. עיניו בהו באוויר, ומחשבותיו נַשאו אותו אל הסנדל השני בְּאֵי-שם.

יש לי גם התחלה של סיפור על שוטר שחולם לתפוס את זה שגנב לו את הג'ולות בכיתה ג', ועוד כל מיני. חשבתי שאולי יש לי יותר מידי חלומות וחסרה לי אולי מציאות, וניחמתי עצמי שמציאות זה ללוזרים. חלומות זה לשאפתניים.

בהפסקה סיפרתי לשמוליק על החלומות הללו ועל הסנדלר הזקן ועל השוטר. הוא הקשיב, חשב קצת ואמר: "אז אולי… אז אולי יש לי חלומות, אבל כאלה שאינם ברי מימוש." "אז יש לך חלומות." ניחמתי אותו. "תחשוב רגע – מה הכיף בחלומות שמתגשמים? ברגע שהתגשמו זה כבר לא חלום. תראה את הסנדלר למשל, שאינו מגשים את החלומות שלו למציאת בעלי הנעליים… ועדיין חולם."

"אבל חלומות שלא מתגשמים כרוכים באכזבות." הוא עונה.

חשבתי לתומי מה יש מאחורי הסיפור שלו? ואז… כאילו קרא מחשבותיי, הוא לפתע אמר:

"אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן חמש. היה לי חלום עיקש שהוא ישוב. כשיצא מהבית עם שתי שקיות, שמתי לו בשקית משהו שלי כדי שיראה בבית החדש שלו ויחזור בשביל להחזיר. והוא מעולם לא חזר. אתה חולם בלילה שאבא חזר, אתה מאושר. אתה קם בבוקר ורואה שלא חזר. וכך, אבי עזב אותי כל בקר מחדש… בגלל החלומות".

כשיצאנו מההרצאה שמוליק פסע לידי ואמר: "בבר המצווה שלי, חלמתי שאבא יגיע לבית הכנסת לומר 'ברוך שפטרני', אפילו לזה הוא לא בא. כשבני הגיע למצוות, כבר היה אינטרנט. איתרתי אותו אבל… בסוף לא הלכתי אפילו. פחדתי שיאכזב אותי שוב."

וואו…. אני עובד עם בן אדם שלושים שנה ולא יודע עליו כלום. הנחתי יד על כתפו ואמרתי: "אינני פסיכולוג, אבל בוודאי לילדיך אתה מגשים חלומות. הַמשך לדבוק בחלומות… לפעמים… כשאתה דָבֵק בהם… הם מתממשים."

השיחה עם שמוליק הצמיחה לי חשק לעבור בראשון לציון אצל הסנדלר, כדי לדובב אותו על החלומות שלו. אז לקראת הערב, סיימתי סידורים ועברתי דרך הסנדלר. אני נכנס לחנות הקטנה שלו והוא על הסולם הקטן בגובה 'מדף הנעליים השכוחות', מחזיק בידו שוב סנדל קטן של ילד. ואז אני מבחין בדמות אחרת בחנות. אני משפשף את עיני… זה שמוליק. כן שמוליק מהעבודה. הוא למרגלות הסולם, בידו גם סנדל בודד, זהה לסנדל שבידו של הסנדלר שעל הסולם. הם מביטים אחד בשני, מנסים לא לבכות. אני קולט את התמונה ואני איני יכול לעצור את הדמעות. שמוליק מבחין בי ואומר: "תודה שהחזרת לי את האומץ להגשים חלום… כן… הסנדלר הוא אבי…"...

• למחשבה ולדיון:

• האם אתם מכירים הורים שמסיבות שונות התנתקו מילדיהם?

• מדוע תופעה כזו מפתיעה אותנו?

• מאילו סיבות לדעתכם הורים יעשו דבר כזה?

• וילדים?

• מה הייתם אומרים להורים שרוצים לנתק את הקשר עם ילדיהם?

• מהו לדעתכם הכוח של הקשר שלנו עם ילדינו? עם הורינו?

•