והנשר האֵם שידלה את גוזליה בעדינות לזוז לכיוון קצה הקן. פעימות ליבה הואצו ברגשות מעורבים כשהיא חשה בהתנגדות שלהם לעקשנות הדחיפה שלה. "מדוע הריגוש בדאייה חייב להיות מלווה בחשש מהנפילה?" חשבה לעצמה הנשר האֵם בחפשה תשובה לַשאלה עתיקת היומין הזו חסרת התשובה.
כמסורת הנשרים הקן שלה היה על מדף צוק גבוה, ומתחתיו מאומה אלא אוויר, שיתמוך בכנפי גוזליה. "האם יתכן שדווקא הפעם זה לא יעבוד?" היא חשבה. ולמרות פחדיה היא ידעה שהגיע הזמן. תפקיד ההורות שלה נסתיים, נשארה רק משימה אחת – לדחוף. והנשר האם צברה אומץ מאיזו חוכמה פנימית שלה. עד שגוזליה גילו את הכנפיים לא הייתה מטרה לחייהם. עד שהם לא ילמדו לדאות הם לא יבינו את הזכות שהם זכו לה להיות נשרים. הדחיפה הזו הייתה המתנה היפה ביותר שהיא יכולה להעניק להם. זה היה ביטוי נפלא של אהבה. ואז... אחד אחד היא דחפה אותם... והם עפו... (דויד מֶקנָאלי, יוני 90 , בסיפרו "גם נשרים זקוקים לדחיפה".)
למחשבה ולדיון:
האם אתם זוכרים את הימים הראשונים של ילדכם בגן?
בבית הספר?
מה היה הכי קשה?
מדוע כל כך קשה לנו לשחרר אותם- גם כשאנו יודעים שזה הכי טוב עבורם...
מה הייתם מיעצים להורים בבקרים הראשונים של הגן?
האם לחכות עם הילדים או לשחרר מהר?
האם אתם זוכירם את הימים שלכם בתחילת השנה?
מה עזר לכם?
האם לא לכולנו קשה בהתחלות חדשות?
Comments