לדיון ומחשבה:
רגע לפני קריאה: האם אתם מסכימים עם המשפט?
האם אתם יכולים חשוב על דברים טובים שעצב יכולים לתת לנו?
האם עצב פעם הניע אתכם לפעולה?
כמעט בכל תרבות ומסורת קיים קונספט גן העדן או המקבילה שלו: מקום, מצב, הוויה או רעיון, שהם השלמות בהתגלמותה, אך לנצח יימצאו מחוץ להישג ידינו.
איננו מסוגלים לחוות את השלמות הזו, אבל כאילו זיכרון עמום בתוכנו יודע במה מדובר, והכיסופים אליה מתעוררים בכל פעם שאנו שומעים צליל נוגה שחודר לליבנו, נזכרים באדם אהוב שאיננו או מפנטזים על החיים שיכולים היו להיות לנו. המחברת סוזן קיין התחקתה במשך שנים אחר תחושת הגעגוע הזו, והגיעה למסקנה שהביטוי הרגשי שלה, מלנכוליה, הוא אחד המנועים החזקים ביותר שלנו. במובאה ערוכה מהמבוא שכתבה לספרה מתיקות מרירה (באדיבות מטר הוצאה לאור) היא מפרטת בפיוטיות את תובנותיה על עצבות, מדוע היא מפעילה אותנו בצורה עמוקה כל כך, וכיצד היא יכולה לפתח בנו חוסן.
המעל לכול, המסורת המלנכולית מראה לנו כיצד להגיב לכאב — כיצד לקבל אותו ולנסות להפוך אותו לאמנות, כמו המוזיקאים, או למרפא, או לחדשנות, או לכל דבר אחר שמזין את הנפש. כשאיננו עושים זאת, הצער והכמיהה שבנו עלולים להתבטא כאכזריות, כשתלטנות או כקהות ולפגוע במי שסביבנו. אבל ההבנה שכל בני האדם חווים — או יחוו — אובדן וסבל, מאפשרת לנו להפנות את פנינו לעבר הזולת.
הקהילה האידיאלית, כמו האדם האידיאלי, היא קהילה שמתקיימים בה כל ארבעת המזגים ההיפוקרטיים. אבל לא רק יחידים נוטים לכיוון זה או אחר אלא גם חברות אנושיות. התרבות האמריקאית מאורגנת סביב המזגים הסנגוויני והכולרי הקשורים לעליצות ולחוזק.
הגישה הסנגווינית־כולרית, פניה קדימה והיא מתאפיינת בנכונות אלי קרב. היא מעודדת חתירה עליזה לעבר מטרות בחיינו הפרטיים וזעם צדקני אונליין. היא מעודדת אנשים לגלות קשיחות, אופטימיות ואסרטיביות, להשמיע את דעתם מתוך ביטחון עצמי, ובהקשר הבין־ אישי — לדעת איך לרכוש חברים ולהשפיע על בני אדם. אנו האמריקאים מייחסים לאושר חשיבות רבה עד כדי כך שתחילה הכנסנו את החתירה לאושר למסמכים המכוננים של האומה, ולאחר מכן כתבנו יותר משלושים אלף ספרים בנושא, לפי חיפוש שערכתי לא מזמן באמזון. מגיל צעיר מאוד מלמדים אותנו לבוז לדמעות ("בכיינים!") ולהימנע מלהראות כל סימן לעצבות. במחקר שהקיף למעלה משבעים אלף בני אדם מצאה ד"ר סוזן דייוויד (David), פסיכולוגית מהרווארד, ששליש מבינינו שופטים את עצמנו לכף חובה בגלל רגשות "שליליים" כמו עצב וצער. "אנחנו עושים את זה לא רק לעצמנו," אומרת דייוויד, "אלא גם לאנשים שאנחנו אוהבים ולילדינו."
אבל לאמיתו של דבר, כמיהה היא מומנטום. היא לא פסיבית אלא אקטיבית. יש בה יצירתיות, רוך ושגב. כשאנחנו כמהים למשהו או למישהו, אנחנו חותרים אליו, אנחנו נעים לעברו. באנגלית, אחת המילים שמבטאות כמיהה, longing, מקורה במילה langian באנגלית עתיקה שפירושה לצמוח או להתארך, ובמילה הגרמנית — langen לשלוח את היד, להגיע לדבר מה. מקורותיה הבלשניים של מילה אחרת שמבטאת כמיהה או ערגה, yearning, קשורים לרעב או לצמא אך גם לתשוקה.
במילים אחרות, הדברים שמסבים לנו סבל הם גם הדברים שיש להם חשיבות עמוקה בעינינו — עמוקה עד כדי כך שהם מעוררים אותנו לעשות מעשה. לכן ב"אודיסאה" של הומרוס, געגועים הביתה היו הדחף שבעטיו יצא אודיסאוס למסעו הגדול, מסע שמתחיל בבכי על החוף בגעגועים למולדתו, איתקה. לכן כמעט בכל סיפור ילדים שאהבתם אי־פעם — מהארי פוטר ועד לבילבי, הגיבורים הם יתומים. רק כשההורים מתים והופכים למושא לגעגוע, מתחילות הרפתקאותיהם של הילדים. רק אז הם מתחילים לגלות דברים נסתרים ששייכים להם בזכות ולחתור להשגתם. הסיפורים האלה מוצאים הד בלבנו מפני שכולנו חווים חולי והזדקנות, פרדות ואבל, מגֵפות ומלחמות. והמסר של כל הסיפורים האלה — הסוד שאותו מנסים משוררים ופילוסופים לגלות לנו זה מאות שנים — הוא שהכמיהה היא הדרך שמובילה אותנו למקום שאליו אנחנו שייכים.