מה בחר אלוהים לומר בשיא הדרמה
לפתע הייתה דממה. ובתוך הדממה קול. אלוהים מדבר. על מה דיבר? על מסתרי יצירתו? על כוונותיו העלומות לנצח? לא
שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים בא הרגע הגדול, האירוע המיוחד בזיכרון האנושות: אלוהים עמד לדבר, להתגלות בתורתו, להשמיע קולו. שלושה ימים עברו על העם ועל ראשיו בציפייה ובהיטהרות. חייב אדם להיות ראוי להיראות לפני ה'. בבוקרו של אותו יום שבו עמדה התורה להינתן לישראל, בשעה שכולם היו אמורים להיות מכונסים לרגלי ההר, היו כמה אנשים ונשים שנשארו ישנים באוהליהם. מיד בא עליהם אלוהים בקולות ובברקים כדי לטלטלם ולעודד אותם, את אלה שברוב איוולתם נשארו ישנים בשעה שהאנושות נפתחה כדי לקבל את המסר ממי שמקנה ל"אני" את המסתורין שבו. ואז, לפתע, הייתה דממה. ובתוך הדממה – קול. אלוהים מדבר. על מה דיבר? על מסתרי יצירתו? על כוונותיו העלומות לנצח? לא. הוא דיבר על יחסי אדם לאדם, על חובותיו של היחיד ליחידים האחרים. באותו רגע יחיד ומיוחד, ביקש האל לדבר על יחסי אנוש ולא על תאולוגיה. אין פלא שקהל השומעים לא קיבל את הדברים ברצון. אחרי ככלות הכול, למה 'לא תגנוב' כשאתה בחברה שכולה גנבים? ולמה לא לרצוח בעולם שכולו שקוע באלימות? התלמוד אומר במפורש כי לא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית. החזיק אותו מעל לראשיהם ואיים עליהם: אם מקבלים אתם את התורה – מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. לנוכח האיום נכנע העם ומכריז: כן אנו מסכימים; כן אנו מכבדים את רצונך. ואלוהים מרוצה סוף סוף.
אלי ויזל.
למחשבה ולדיון:
מדוע זה כה מפתיע את הכותב כי על כך דיבר השם עם העם?
מה היינו מצפים שיאמר?
מה מרגש במתן התורה? במעמד הקדוש הזה?
האם אתם חשים לעיתים כי השם מדבר אליכם? כיצד? מתי?
האם אנו קשובים?